מריון רוזן
מריון רוזן נולדה בשנת 1914 בנירנברג, גרמניה, למשפחה יהודית.
היא היתה ילדה סקרנית, דקת אבחנה ואוהבת אדם, ואביה שהיה איש עסקים נהג להתייעץ עימה לגבי אנשים שפגש.
בתחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת היא החלה ללמוד עם לוסי הייר, תלמידה של אלזה גינדלר, מאמהות הטיפול בנשימה ובתנועה.
בעלה של לוסי, גוסטב הייר, היה עמית של קרל יונג, וביחד עם קבוצת מטפלים במינכן, הם חיפשו דרכים לשלב בין טיפול נפשי לעבודה עם הגוף, על מנת להפוך את הטיפול הפסיכואנליטי ליותר אפקטיבי.
התוצאות היו מרשימות ואנשים נהרו אליהם מכל רחבי גרמניה. בהמשך מריון למדה פיזיותרפיה באירופה ובארצות הברית.
היא השתקעה בברקלי, קליפורניה ופיתחה שם את העבודה הטיפולית שלה.
היא גילתה שכאשר היא נוגעת באנשים בדרך מסויימת הם מתחילים לדבר, לספר, להיזכר בחוויות ולהרגיש, וכאשר זה קורה, הם לא חוזרים שוב ושוב עם אותן הבעיות.
בהיותה בת שישים, פנו אליה מטופלים וביקשו ממנה ללמד את דרך הטיפול המיוחדת שלה. ביחד עם קבוצת התלמידים הראשונה היא פיתחה את העבודה לכלל שיטה שאפשר ללמוד וללמד, בשני ערוצים: טיפול המשלב מגע ושיחה ועבודה בתנועה.
מריון, שתחילה לא היתה בטוחה כלל שיש לה מה ללמד, התפתחה להיות מובילה ומנהיגה.
עם זאת נשארה עד אחרון ימיה גם נפש לומדת, מוכנה להתפתח ולהפתח לחידושים.
השיטה משקפת את האישיות והחיפוש שלה. בדרך של חניכה ישירה היא לימדה לגעת ולחפש
קשר עם האחר מתוך נוכחות לעצמנו.
היא לימדה את המטפלים להתבונן בעיניהם, לחוש בתוכם, לחשוב בעצמם, במקום לסמוך על
טבלאות ודיאגרמות ועל ידע שמחוץ להם. היא לימדה לסמוך על הידע הפנימי.
מריון שאפה לקבל אנשים כפי שהם, ללא שיפוט. במקומות בגוף בהם החיות נעצרת, היא
התעניינה במחסום והקשיבה מעבר לו, אל הפוטנציאל של האדם. היא חיפשה אמת ומבחינתה
אמת היתה להיות מי שאנחנו.
מריון נפטרה בשנת 2012 בגיל 97. עד יומה האחרון לימדה והתפתחה. היא היתה השראה גדולה.
הזרעים שזרעה ממשיכים להתפתח ולשאת פירות. כאשר אנחנו נוגעים מהלב שלנו בלב הסובבים
אותנו, האדוות מתרחבות ומתפשטות הלאה אל העולם.
